ברוך אגדתי - אמן ראשוני, נועז ומחדש

נולד ב-1895

נפטר ב-1976

ברוך אגדתי (קאושנסקי) נולד ב-1895 בעיירה קטנה בבסרביה. ילדותו עברה עליו באודיסה ובשנת 1910, כשהוא בן 15, עלה לארץ לבדו, החל ללמוד בביה"ס לאומנות "בצלאל" ועבד למחייתו כמורה לריקודים סלוניים. באותם ימים היה שמו ברוך בן-יהודה. את השם "אגדתי" אימץ לעצמו כאשר הוצג לפני ביאליק במלים: "זה ברוך האגדתי". 

ברוך אגדתי היה אמן רב-פנים והתפרסם בארבעה תחומים: 

כרקדן - הוא הראשון שערך הופעות מחול בארץ, יצר מחול ארצישראלי. הריקוד העממי הראשון הוא "הורה אגדתי" והוא הראשון שיצא להופעות מחול בחו"ל, במזרח אירופה ובמערב. ברוך אגדתי היה רקדן סולן שיצר את ריקודיו וזכה להערכה רבה מצד מבקרים רבים. הוא מצא בפולקלור התימני, הבוכרי והמזרחי, חומר גלם לעיצוב ריקודיו. יש לציין, ש"הרומנטיקה המזרחית" לא דחקה את המודרניזם ביצירותיו ובהופעותיו.   

כאיש קולנוע - אגדתי הוא הראשון בארץ-ישראל שהפיק סרט הדובר עברית ובאורך מלא, שם הסרט "זאת היא הארץ". הוא צילם סרטים דוקומנטריים ומאוחר יותר עיבד את הסרט "זאת היא הארץ" וקרא לגירסה החדשה "האתמול של מחר".

מארגן שמחות - אגדתי ארגן את נשפי הפורים המפורסמים של תל-אביב ונהג לשתף בהם את הקהל בצורה פעילה. הוא היה מעמודי התווך של ה"בוהמה" בתל-אביב של שנות ה-20' וה-30' של המאה שעברה. נשפי הפורים של אגדתי הפכו למסורת, שנמשכה עד שנת 1936, מסורת שהופסקה בלחץ המאורעות באותם ימים בארץ ובאירופה. 

צייר -  אגדתי אהב לצייר. בשנות ה-30' וה-40' צייר בסגנון "אסכולת פריז" אבל בשנות ה-50' רצה להיות חדשן והחליט לנסות לבטא עצמו בטכניקות ציור חדשניות. הוא המציא שיטה של ציור בצבעי מים על משי. כשרונו הכוריאוגרפי היה מקור השראה בציוריו אבל כצייר לא זכה להערכה ובעצמו אמר פעם: "כצייר עמדתי תמיד בצד".

בקיץ 1914 ברוך אגדתי נוסע לבקר את משפחתו ואז פורצת מלחמת העולם הראשונה. אגדתי נאלץ להישאר ברוסיה. הוא החליט ללמוד בלט ואף הופיע כרקדן באופרה של אודסה. בתום המלחמה, בסוף 1919, חזר לארץ וחודש לאחר מכן הופיע ברסיטל למחול באולם "עדן" בתל-אביב. המבקרת המוסיקלית של השבועון "הפועל הצעיר" כתבה על הופעתו: "מי שראה את אגדתי בפעם הראשונה היה נפעם במוצאו אצלו חוש אמיתי לאומנות מודרנית". על הריקוד שלו "אקסטזה תימנית" היא כותבת: "כדאי גם לציין שהמקורות מהם שואב אגדתי את התוכן לריקודיו הם מוטיבים עבריים, מה שמוסיף ערך מיוחד וכוח יצירה למטרה האומנותית שהציג לעצמו אגדתי בעבודתו".

1936  - בראשית שנות ה-30' הגיע אגדתי למסקנה מאד חדשנית - הריקוד הוא אמנות בפני עצמה ואין הוא (הריקוד) זקוק למוסיקה. הוא יצא במופע מחול ללא קול ובתכניה הסביר: "אמנות הריקוד בתור צורת ביטוי לרוח האדם צריכה להיות מבוססת על עצם התנועה הגופנית הטהורה, שבכוחה להניע את רוח האדם ואת הלך נפשו". היום דברים כאלה היו נשמעים כהצהרה מודרנית ואף זוכים להערכה אבל בעיני הציבור התל-אביבי של שנת 1936 הדברים היו בלתי מובנים לגמרי, אגדתי חש שאיבד את הקהל שלו ובאותה שנה הפסיק להופיע כרקדן.     

ברוך אגדתי היה אדם שנע בין תחומי האמנות. הוא היה בן-בית בכל מקום ובכל זאת בודד. הוא היה אמן שביקש למזג יסודות אמנותיים מתחומים שונים ותרבויות שונות וליצור מהם יצירה מקורית. אגדתי הינו יוצר אינדיבידואליסט, ועם זאת משקף נאמנה את תקופת ה"בראשית" של ההוויה הארצישראלית. הוא היה אמן ראשוני ונועז, שלא חדל להתלבט בחיפושיו. "תמיד חיפש מעבר למה שהיה בידו ואף פעם לא השיג בשלמות מה שחיפש". אמר עליו ידיד קרוב.

תיעוד חשוב ביותר על הריקוד האמנותי של ברוך אגדתי, הוא הספר - "הריקוד העברי  - ברוך אגדתי", שיצא לאור בשנת 1925 בהוצאת "הדים". זהו אלבום מפואר ובו צילומים, תכניות מודפסות ובקורות בעיתונות. יש בספר גם 32 ציורים המתארים ריקודים של ברוך אגדתי.

ברוך אגדתי חי כל חייו בצריף, ליד שכונת "נווה שלום" בל-אביב, צריף שהקים עם בואו לארץ . עד סוף ימיו חי אגדתי בצריף זה, שנהרס מיד אחרי מותו בשנת 1976. 

יהי זכרו ברוך!

נרשם ע"י אביבה אורי